אז באיחור אלגנטי של 16 שנה ראיתי “פיירפלי” ועתה לבי שבור ואפל, כמו החלל הרחוק שבו שטה לה לאיטה “סריניטי” הנפלאה.
קצת רקע למי שחי בפלנטה אחרת בשנים האחרונות (חיחי פלנטה אחרת, קלטתם? סטדגיש!): פיירפליי היא סדרת מדע בדיוני מבית היוצר של ג’וס ווידון (וטים מינר). למרות הז’אנר שאליו היא משתייכת, לא תמצאו בה חייזרים, ולא אסטרונאוטים טיפוסיים. את חליפות החלל, החליפו מגפי בוקרים, ואת הנשק העתידני אקדוחנים מוזהבים.
על מה מספרת firefly?
עלילת הסדרה מתרחשת בשנת 2517, כאשר האנושות כולה מיושבת במגוון רחב של פלנטות, וכפופה לשלטון מרכזי בשם “הברית”. אותה ברית היא גוף פוליטי וצבאי שזכה בשלטון לאחר ניצחון במלחמה על תושבי הספר המכונים “עצמאים”. הפעילות הענפה ביותר בעולם זה היא הברחות (מכוכבי הליבה אל אזורי הספר המרוחקים) והיא זו שמהווה את הבסיס לסיפור הסדרה.
במרכז הסיפור עומד גיבורנו: קפטן מלקולם ריינולדס (בגילומו המופלא של נתן פיליון). מל השתייך בעברו לצבא העצמאים המובס וכעת הוא מפקדה האמיץ של ספינת מסחר בשם “סריניטי” מדגם “פיירפלי” (גחלילית). בפועל משמשת סריניטי כספינת מבריחים ומעבירה סחורה גנובה בין כוכב לכוכב. הסדרה מתארת את הרפתקאותיהם של אנשי הצוות והנוסעים הקבועים של הספינה, ויש בה הכל – דרמה, מתח, מסתורין, אימה, רומנטיקה – ובעיקר מערכות יחסים מופלאות ונוגעות.
יצירת מופת עם גורל טראגי
מערבון החלל הזה, הוא הפרויקט השאפתני והיקר ביותר של ווידון – וגם הטראגי ביותר שלו. למי שלא מכיר את הסיפור מאחורי הסדרה, רק אאמל”ק ואומר שהיא שודרה ברשת פוקס בשנת 2002 ובוטלה לאחר עונה 1 ו-14 פרקים בלבד. למרות גורלה המר (ואולי דווקא בגללו) הסדרה הפכה לאחר מכן לסדרת פולחן ומחזיקה עד היום עדת מעריצים נלהבת וגדולה. מעמדה כסדרת קאלט רק הולך ומתחזק ככל שעוברות השנים והתחושה המשותפת של כל מי שצפה בה (כולל אני) היא תחושה גדולה של החמצה. החמצה על סדרת מופת שכמעט והיתה פה ועל יצירה מופלאה שנגדעה באיבה. בעקבות לחץ של מעריצים יצר ג’וס ווידון סרט באורך מלא בשם “סרניטי” שסוגר את הקצוות הפתוחים ואמור לתת קלוז’ר לכל מי שאהב ובכה את סיומה.
מה יש בפיירפלי שהופך אותה לכזו מעולה?
אחרי שסיימתי לצפות בסדרה אתמול (את הסרט עוד לא ראיתי. אני רוצה למשוך את התחושה ולהשאיר לי עוד קצת מהטוב הזה) הנה כמה תובנות בנושא:
1. ווידון אתה גאון. לא חשבתי שיש סיכוי בעולם הזה (לא בכוכבי המרכז ולא בקצה הרחוק של החלל) שווידון יצליח לייצר משהו שאוהב יותר מ”באפי”. אבל הפוטנציאל של פיירפלי להפוך לסדרה הגדולה בדורה – נמצא שם והופך את כל הסיפור שלה לטראגי עוד יותר. בניגוד לבאפי ואנג’ל (שתיהן סדרות שאני אוהבת אהבת נפש) בפיירפליי אין פרק לא טוב. אולי זו תוצאה של מספר הפרקים המועט (בסדרות האחרות יש 22 פרקים בעונה ואז הרמה אינה אחידה) אולי זו ההתבגרות של וידון כיוצר. אבל בפיירפלי כל דיאלוג במקום, העלילה קוהרנטית, והכל מרגיש כל כך שלם ונכון. הרמטי כמעט.
2. הומור לצד טראגיות. זו אולי הנוסחה המפורסמת והמזוהה ביותר עם ווידון. היכולת שלו לתת ליצירה אחת רגעים קומיים אדירים לצד כאבי לב מרסקים. ווידון אוהב לחבוט בדמויות שלו. הוא לא מרחם עליהן, וסיפוריהן תמיד עטופים בדוק של ייסורים. בפיירפלי זה מעט יותר מעודן (לא נמצא פה פרק כמו “דה באדי” או פרק כמו “איי וויל ריממבר יו” שהוציאו ממני בכי עצום ובלונים מהאף) אבל זה עדיין שם, באווירה, במעשים ובסיפורים שמלווים את הדמויות. זו סדרה שמתרחשת בחלל, אז אני אשתמש בדימוי מתאים: בפיירפלי האלמנט הטראגי נמצא באטמוספירה שעוטפת את הסדרה. באוויר שהדמויות נושמות. אבל למרות כל זאת, הסדרות של ווידון אינן מדכאות ואינן כבדות. הן תמיד מלאות באור ושמחת חיים, וצפייה בהן גוררת פרצי צחוק בלתי נשלטים. אין אף קומדיה בעולם הזה שגורמת לי לצחוק כמו שגורמות לי לצחוק הסדרות שלו.
3. #פוקסזונות. כן, אולי ההאשטאג הכי נפוץ בקרב מעריצי הסדרה. אני לא נוהגת לנבל את הפה, אבל אין דרך אחרת לכנות את ההתנהגות של הרשת מלבד חלאתית. האשמה של פוקס היא משולשת: לא מדובר רק בביטול של כזו יצירת מופת, אלא בכך שקברניטי הרשת חיבלו במכוון בסדרה: הם מיקמו אותה במשבצת שידור איומה, החליטו לשנות את הסדר של פרקי הסדרה (מי עושה דבר כזה?! משדר פרקים בסדר הלא נכון) ואף לא טרחו לשדר את כל הפרקים שצולמו. ואחרי שפעלו באופן כה זדוני, הם עוד טרחו לבוא בטענות על רייטינג שלא מתרומם – וביטלו את הסדרה. וכאילו כל זה לא מספיק הם החזיקו בזכויות הסדרה ולא הסכימו לוותר עליהן כך שאף אחד אחר לא יוכל “להרים את הכפפה” ולייצר לה המשך משלו. הרצחת וגם ירשת?
4. הנשים בסדרה. המוניטין של ווידון כפמיניסט-על התחזק בעקבות פיירפלי. לא מספיק באפי היא הקוטלת הנבחרת (ואח”כ מצטרפת אליה פיית’) בפיירפלי יש לנו את זואי, שיוצאת להילחם לצד מל – כשבעלה נשאר “בבית”. קיילי, המכונאית של הספינה, היא כמובן אישה (זו חוכמה קטנה לשים נשים כלוחמות, כי את זה כבר עשו כולם. אבל לתת לאישה להיות זו שמתעסקת במכניקה – זו שמתלכלכת בשמן מנועים ומתקנת בוכנות – זה הרבה יותר מקורי וכבר ווידון טיפוסי). לזה נוסיף את אינרה המהממת שמתפקדת כמלווה ונושאת בגאון את התפקיד, ואת ריבר – שלמרות מוזרותה וגורלה – מתגלה כאדם הקטלני ביותר על הספינה – וקיבלנו שוב כוח נשי נהדר, מגוון ובלתי מתפשר.
5. הגברים בסדרה. היכולת של ווידון לכתוב נשים נפלאות ידועה, אבל איך שאני אוהבת את הגברים שהוא כותב. החל מווש הנפלא, הרגיש, שיודע להעמיד במקום את מי שצריך (וצריך). ועד ה”רועה” הנהדר והאבהי, ג’ין – שמתחת למעטה הבנזונה הקר מסתיר לב גדול, הרופא עדין הנפש והמסור וכמובן מעל כולם – קפטן מלקולם ריינולדס האצילי, שהייתי שמה אותו פה ראש ממשלה מחר בבוקר.
6. נתן פיליון. לא חושבת שיש מה לפרט בסעיף הזה. שלמות על-חלל (חיחי סטגדיש 2!)
לסיכומו של עניין, אל תלכו לראות – רוצו לראות. ואז תבכו. ותקללו את פוקס. ותצפו שוב. ותבכו שוב. לא חייב בסדר הזה.
אני שונאת חורף, וצבע חום הוא אולי הצבע שאני הכי פחות אוהבת בכל פלטת הצבעים. אבל אחרי הצפייה אני יכולה להגיד: “גם אני brown coat” גאה.
